כשזה לא זה 

הגישה הטוטאלית לדברים בתחום מדעי ההתנהגות, זוכה להתנגדות כמעט אוטומטית אצל בני האדם.

הנטייה היא תמיד לעדן את הדברים בכל מיני הסתייגויות.

יש בזה משהוא נכון מבחינת כללי התקשורת, שכן הרבה יותר קל לאנשים לקבל דברים שעדיין ניתן להציב מעליהם סימני שאלה. נחרצות יוצרת אנטגוניזם.

יחד עם זאת, קשה או קל לקבל, לתפיסה שאומרת שדברים הקשורים להתנהגות אנושית אינם מוחלטים, יש תכונות של מלכודת הרסנית שיכולה לגמור קבוצה.

לדוגמא: יושבת קבוצת מנהלים ומנסה להעריך את איכותו וערכו של מנהל זוטר הפועל בחברה. הדיון מתאפיין בהתלבטויות רבות. "מצד אחד הוא ככה, מצד שני הוא ככה" וניתן לראות כי המנהלים לא מצליחים לגבש דעה חד משמעית לגבי ערכו כמנהל.

אחד הבכירים מאמץ גישה טוטלית וטוען בתוקף שהמנהל לא מתאים באופן חד משמעי.

מיד קמה עליו זעקה. "אך אתה יכול להיות כל כך נחרץ בעניין?". "הרי מצד אחד הוא ככה, אבל מצד שני הוא ככה".

מכיוון שהתפיסה הכללית לגבי האופן בו אנשים מתנהגים היא: שאין מדובר כאן במדעים מדויקים, הנחת היסוד היא שאנשים יכולים להשתפר.

הנחה זו היא בהחלט נכונה כל עוד היא עומדת במבחן המציאות. כלומר: רואים שיפור מתמשך. ורואים אותו מיד.

קוראים למנהל, מסבירים, מבהירים, בודקים שישנה הבנה ומחכים לתוצאות.

אם אין שיפור מיידי, סימן שהמנהל לא מתאים.

אבל, אבוי! המעגל מתחיל מחדש.

זה ניראה כמו: "מצד אחד נכון שצריך לראות שיפור ושינוי בהתכוונות וכו` אבל מצד שני לא כולם זה אותו הדבר וצריך לחקות עוד קצת ולראות"

אתם מבינים את הפרדוקס?

מחר יבוא פתאום קוסם ויפזר על המנהל אבקה מיוחדת ופתאום הוא יהיה אחר.

במדעי החיים, אם שופכים לימון לחלב נהייה גושים. תמיד נהיה גושים. גם בחלב של תנובה וגם בחלב של טרה וגם בלימון מהמכולת וגם בלימון מהעץ בחצר. תמיד נהיה גושים. תמיד.

בעולם של מדעי ההתנהגות, משום מה זה לא ככה. "מצד אחד, מצד שני".

עד כדי כך מוטמע החולי החשיבתי הזה בכולנו שיהיו מי שיקראו את המאמר הזה ויגידו שמצד אחד זה נכון אבל מצד שני....

אין צד שני. אין, ואף פעם לא היה.

כשזה לא זה, זה לא זה.